פסיכולוגית קלינית ומדריכה

מילון


דחף המוות

פרויד הסיק על קיומו של דחף המוות בשלב מתקדם יחסית של כתיבתו התאורטית, והמשיג אותו לראשונה במאמר משנת 1923 בשם "מעבר לעיקרון ההנאה". עד שהסיק את קיומו של דחף המוות, הניח פרויד כי האדם יעשה רק את מה שמסב לו הנאה (עיקרון ההנאה), כל עוד אינו נתקל באיסורים הקשורים להיותו חלק מהחברה והתרבות (כגון מוסר). ככל שההתנהגות האנושית עונה על הקריטריונים הרציונליים והסבירים הללו, הרי שהסבל האנושי נובע בעיקר ממצבים של התנגשות בין רצונות לבין איסורים חברתיים. ואולם, בשלב מסיים של עבודתו ומחקרו הבין פרויד שהמצב האנושי מסובך יותר ונוח פחות לעיכול: הוא גילה כי לא רק איסורים חיצוניים עומדים בדרכו של עיקרון ההנאה, אלא שלא פעם האדם פועל דווקא מתוך רצון להרוס – ולא לבנות. דחף המוות הוא המונח שהרתיע יותר מכל פיתוח תאורטי אחר את ממשיכיו של פרויד. מבין ממשיכי פרויד שפעלו בתקופתו היחידה שאמצה אותו הייתה מלאני קליין.


התענגות

מונח שטבע לאקאן ואשר נתן מובן קליני ושימושי להבנות הפרוידיאניות על עיקרון ההנאה ודחף המוות. ההתענגות היא שם נרדף לעודף הנאה: לאקאן תופס את עיקרון ההנאה ככזה המצווה על האדם ליהנות במידה סבירה, בעוד שהאדם נדחף ליהנות ללא גבול. הבעיה, שישנה מידה מסויימת של הנאה אותה ניתן לשאת, וכשהאדם חוצה את הגבול שלה, במקום לחוש הנאה גדולה יותר, הוא חש כאב. הכאב הזה הוא ההתענגות. אפשר לחשוב על ההתענגות גם כהנאה שבסבל, כמו ההנאה המפוקפקת שחשים כאשר מגרדים עקיצה עד זוב דם. המונח התענגות נשען על כמה מונחים פרוידיאנים קודמים, בהם דחף המוות (ניתן לחשוב בהקשר זה על ניסוי אכזרי בעכברים שגילו דוושה שאם לוחצים עליה היא מחדירה לגופם אמפתמינים, ולחצו עליה עד שמתו), וגם "רווח ראשוני". רווח ראשוני הוא המונח בו משתמש פרויד לתיאור הסיפוק שאנו מקבלים ממחלה או מסימפטום (נפשיים). הרווח הראשוני הוא מבני וקשור לטבעו של הדחף, שסיפוקו תמיד מלווה בעונג. זהו רווח לא מודע, הנבדל מהרווח השניוני, שהוא תשומת הלב או ההנחות שאנו מקבלים בזמן מחלה. ניסיון לטפל באנשים בהישען רק על הרווח השניוני – למשל, לחשוב שהפציינט אינו מוותר על אנורקסיה בגלל תשומת הלב שהוא מקבל – מעיד על חוסר הבנה יסודי של הפסיכואנליזה ונדון לכישלון. הבנה מלאה של הסימפטום לוקחת בחשבון תמיד כי מה שנחווה באופן מודע כסבל – ואפילו אם מדובר בסבל עצום – נחווה באופן לא מודע כסיפוק. כלומר, לוקחת בחשבון את קיומה של ההתענגות.


פנטזיה/ פנטזמה 

בשפה העממית, המונח פנטזיה מתאר למעשה את מה שמכונה בפסיכואנליזה חלום בהקיץ, או משאלה. חלום בהקיץ הוא מעין תסריט שאנו משתמשים בו למטרות הנאה, הבנוי על מימוש משאלות מודעות שלנו לדוגמה, משאלות הקשורות בגבורה, בניצחון, בפרסום, בכיבוש לבבות, וכיו"ב. המשאלות הללו אינן בהכרח הרואיות, אבל מאידך, הן אינן מסבות לנו בושה גדולה, ועל פי רוב לא מעוררות בנו אשמה, כך שאין סיבה שיהיו מודחקות. הפנטזיה, לעומת זאת, היא תסריט הממחיז התגשמות של משאלה לא מודעת: משאלה שמעוררת אי נחת ולעתים אף בלתי נסבלת, ולכן היא אינה מודעת או מודעת באופן חלקי. המשאלה הנה בלתי נסבלת משום שהיא מעוררת בושה איומה, ו/או אשמה. על פי רוב היא עומדת בסתירה לאידיאלים המודעים שלנו, ולמה שהיינו רוצים לחשוב על עצמינו. דוגמה למצב כזה של סתירה בין אידיאלים מודעים לבין משאלה לא מודעת היא מנכ"ל של חברה גדולה שאומר להרבה אנשים מה לעשות ורואה בעצמו אדם חזק, אבל מגורה מינית ממחשבות על מצבים שבהם הוא נשלט או מושפל. בעוד שאותו עשוי לשחק במימוש פנטזיות סאדו-מזוכיסטיות בראשו, אפשר לשער כי מפגש אמיתי עם ניסיון של מישהו לשלוט בו יהיה בלתי נסבל עבורו והוא ימנע ממנו בכל מחיר. לאקאן מתייחס גם למימד ההגנתי של הפנטזיה: הפנטזיה הפילטר באמצעותו אנו מפרשים התנהגות של אחרים, או – ליתר דוק – מה האחר רוצה מאיתנו. ממשפטים כמו: "
תרחיש דמיוני בו קיימת הגשמת משאלה (מודעת או לא). התסריט ממנו מופקת ההתענגות. הסובייקט משתמש בה כדי להתענג. למשל, נוטה להרגיש הקטנה, השפלה, מרגיש דמויות סמכות כמו הבוס רוצות להקטין אותו, או הנשים שבהן מתאהב לא שמת עליו ורואות בו נודניק. לאקאן מתייחס לפנטזמה גם כהגנה מפני סירוס, כלומר, מפני החסר באחר. במובן זה, הפנטזמה היא התשובה לשאלה האניגמטית מה האחר רוצה ממני. בטיפול הפסיכואנלטי מזהים ביטויים של פנטזמה. הדיבור והזיהוי מחלישים את העוצמה שלה.


סימפטום

בז'רגון המדעי, סימפטום הוא ביטוי חיצוני לתהליכים או תופעות פנימיות. בשדה הנפשי אפשר לומר שסימפטום הוא ביטוי לתהליכים נפשיים שניתן לראות על פני השטח (למשל, טקס כפייתי), או שהאדם יכול לדווח עליו (למשל, מחשבות טורדניות). פרויד הגדיר את הסימפטום כפשרה בין משאלה לא מודעת לבין הכוחות הפועלים להדחקתה. כלומר, הסימפטום הוא ביטוי של הפנטזמה ממנה הוא נגזר. הוא אומר משהו על הפנטזמה העומדת מאחוריו, אבל בגלל הצנזורה של ההגנות\ אמירה זו אינה תמיד מובנת. אחרי הפיענוח, הסימפטום חופף למדי לפנטזמה. אפשר לומר גם שהסימפטום הוא צורת ההתענגות הספציפית של הסובייקט. על אף שסימפטומים של אנשים שונים יכולים להיראות דומים זה לזה, בראייה פסיכואנליטית שום סימפטום אינו זהה למשנהו. גם אם שני אנשים רוחצים ידיים מספר רב של פעמים ביום, הסיפור שעומד מאחורי הסימפטום אצל כל אחד מהם שונה, בשל כך, לא ניתן להסיק על המבנה הנפשי (להגיע לאבחנה) על סמך הסימפטומים. מטרת הטיפול אינה להעלים את הסימפטומים, כפי שקורה בסוגים שונים של טיפולים התנהגותיים, בין היתר משום שכל עוד לא נוגעים בקונפליקט שבעטיו נוצר הסימפטום, במקום הסימפטום שמוגר עשוי לצוץ סימפטום אחר.


סופר אגו

סופר אגו/ אני עליון – הוא חלק מהמודל הסטרוקטוראלי של פרויד, המחלק את הנפש לאגו, איד וסופר אגו. הסופר אגו הוא מקום מושבם בלא מודע של האיסורים, הצווים המוסריים והדרישות הנובעות מהם. הסופר אגו שולט באגו, שהוא הרשות הנחווית כ"אני", ולמעשה מתעלל בו במידה כזו או אחרת של אכזריות, באמצעות דרישה כי יעמוד בצווים המוסריים שלו. בעוד שהציוויים של הסופר אגו אינם בהכרח מוכרים לאגו, אי העמידה בצווים אלה נחווית היטב באגו כייסורי מצפון, ביקורת עצמית, ותחושת אשמה. פרויד גילה כי לעתים תחושת האשמה נותרת אף היא לא מודעת, ובמצב כזה, האדם מעניש את עצמו ומתנהג כאילו הוא אשם, אך אינו יודע על כך דבר.

תחושת האשמה שמייצר הסופר אגו היא אחד ממקורות הסבל המרכזיים של הקיום האנושי ומהווה מרכיב משמעותי בכל המבנים הנפשיים, אם כי קל יותר לזהותה במבנה האובססיבי ובמלנכוליה. מה שהופך את הסופר אגו לאכזרי במיוחד הוא העיקרון לפיו ככל שמרצים אותו יותר – כלומר, פועלים בהתאם לצווים שלו – כך הוא דורש יותר, ותחושת האשמה והסבל שהוא מייצר גדלות. מאפיין מטריד נוסף הוא היעדר האבחנה של הסופר אגו בין מעשה למחשבה. מבחינתו, בגידה ומחשבה על בגידה הם היינו הך (היעדר אבחנה זה בין מעשים למחשבות בא לידי ביטוי ב-OCD).

עבור לאקאן, הסופר אגו אינו איסור אלא ציווי, ציווי להתענג. באותה מידה בה הוא יכול לפקוד על הסובייקט להתנזר הוא יכול לפקוד עליו להתהולל, להשתחרר מכל הכבלים ולהיות חופשי, לחיות את החיים בלי לדפוק חשבון וכו'… לכל סובייקט ישנם ציוויים ייחודיים לו. כמו כן, לא כל אידיאל או כלל שמאמץ הסובייקט הוא ציווי רודפני של הסופר אגו. על האנליטיקאי לזהות את הציוויים הספציפיים הללו ולסמן אותם.

פרויד הסיק על קיומו של חלק מיוחד בסופר אגו, אותה כינה "אגו אידיאל", המהווה אמת מידה אידיאלית אליה האני משווה את עצמו – השוואה שמובילה אף היא לסבל. במקרים של הערצה (למשל הערצה למנהיג) ובמקרים של אהבה, אנחנו שמים אדם אחר במקום של האגו אידיאל. כששמים אדם אחר במקום של הסופר אגו, רואים בו ישות ביקורתית ושיפוטית ותובעים ממנו הכרה ואישור. תביעה זו לעולם אינה מסופקת: תמיד חשים שזה לא מספיק.


נרקיסיזם

פרויד הגדיר את הנרקיסיזם כהפנייה של ליבידו (אהבה) כלפי העצמי, בניגוד להפנייתו כלפי אובייקט. אהבת עצמי. עם זאת, גם אהבת אובקייט – אהבת האחר – מושתתת על נרקיסיזם. פרויד אומר שאהבת ההורים לילדים היא למעשה החייאה של הנרקיסיזם שנטשו זה מכבר. ההורים מאדירים את הילד, מרוממים אותו ואינם מסוגלים לראות את חסרונותיו. הם נותנים לו פטור מעמידה בתכתיבי החברה ולא מצפים ממנו לויתורים, ואת היחס הזה הם נותנים לילד במקום לעצמם. משאלת הלב שלהם היא שלילד יהיו חיים טובים יותר מאלה שהיו להם: שלא יצטרך לסבול מחסור כפי שהם סבלו, לוותר על רצונות ושאיפות כמותם, לסבול מחלות ומלחמות. האהבה ההורית הנוגעת כל-כך ללב, אומר פרויד, אינה אלא נרקיסיזים שנולד מחדש ומתבטא כאהבת-אובייקט.

האדם המאוהב, אומר פרויד, חווה הפחתה בערך העצמי שלו. בניגוד למצב הנרקיסיסטי בו מופנה הליבידו כלפי פנים, במצב של התאהבות הליבידו מופנה כלפי חוץ, אל עבר האובייקט המואדר, והעצמי נחווה כנחות. דבר זה מסביר את תחושת הנחיתות שחשים לעתים קרובות מול האדם שאנחנו רוצים. תיקון של מצב העניינים הזה מושג רק בעזרת אהבה המופנית אליו.

עבור לאקאן, הנרקיסיזם הוא משיכה אל הדימוי המשתקף במראה, והוא עומד בבסיס המימד הדמיוני בחסים בין האני לזולת. היחסים הדמיוניים בין האני לזולת הנם אירוטיים ותוקפניים כאחד, שילוב אשר עשוי להוביל לאלימות.