בז'רגון המדעי, סימפטום הוא ביטוי חיצוני לתופעות או תהליכים פנימיים. בשדה הנפשי, אפשר לומר שסימפטום הוא ביטוי לתהליכים נפשיים שניתן לראות על פני השטח, כמו למשל טקס כפייתי, או ביטוי לתהליכים נפשיים שהאדם יכול לדווח עליו, כגון מחשבות טורדניות. פרויד הגדיר את הסימפטום כפשרה בין משאלה לא מודעת לבין הכוחות הפועלים להדחקתה. המשאלה העומדת בבסיסו מודחקת, אך האנרגיה הדחפית הקשורה אליה מוצאת ביטוי בפעולה שלא מסגירה את המשאלה הזו. למעשה, הסימפטום הוא משאלה שעברה צנזורה, בדומה לחלום. אפשר לומר גם שהסימפטום הוא צורת ההתענגות הספציפית של הסובייקט.

על אף שסימפטומים של אנשים שונים יכולים להיראות דומים זה לזה, בראייה פסיכואנליטית שום סימפטום אינו זהה למשנהו. גם אם שני אנשים רוחצים ידיים מספר רב של פעמים ביום, הסיפור שעומד מאחורי הסימפטום אצל כל אחד מהם שונה, ובשל כך, לא ניתן להסיק מבנה נפשי (להגיע לאבחנה) על סמך הסימפטומים. בניגוד לטיפולים התנהגותיים שונים, הפסיכואנליזה אינה שואפת להעלים את הסימפטומים, בין היתר משום שכל עוד לא נוגעים בקונפליקט שבעטיו נוצר הסימפטום, במקום הסימפטום שמוגר עשוי לצוץ סימפטום אחר.

עם התקדמות חשיבתו, לאקאן התרחק מראיית הסימפטום כמסר מהלא מודע הדורש פיענוח, והתייחס אליו כאל צורה של התענגות טהורה, חסינה בפני פירוש – כלומר, לא ניתנת להכחדה באמצעות פירושים באנליזה. יתרה מכך: לא רק שהסימפטום חסין בפני פירוש, אלא שלא כדאי לנסות להכחידו. לאקאן חדל החל להתייחס לסימפטום כגורם מפריע והחל להתייחס אליו כאל אמצעי המאפשר לסובייקט להתנהל בצורה טובה יותר בחייו. במקום לפרשו ולהכחידו, יש להזדהות עמו.