הסופר אגו (אני עליון) הוא חלק מהמודל הסטרוקטוראלי של פרויד, המחלק את הנפש לאגו, איד וסופר אגו. הסופר אגו הוא מקום מושבם בלא מודע של האיסורים, הצווים המוסריים והדרישות הנובעות מהם. הסופר אגו שולט באגו, שהוא הרשות הנחווית כ"אני", ולמעשה מתעלל בו במידה כזו או אחרת של אכזריות, באמצעות דרישה כי יעמוד בצווים המוסריים שלו. בעוד שהציוויים של הסופר אגו אינם בהכרח מוכרים לאגו, אי העמידה בצווים אלה נחווית היטב באגו כייסורי מצפון, ביקורת עצמית, ותחושת אשמה. פרויד גילה כי לעתים תחושת האשמה נותרת אף היא לא מודעת, ובמצב כזה, האדם מעניש את עצמו ומתנהג כאילו הוא אשם, אך אינו יודע על כך דבר.

תחושת האשמה שמייצר הסופר אגו היא אחד ממקורות הסבל המרכזיים של הקיום האנושי, ומהווה מרכיב משמעותי בכל המבנים הנפשיים, אם כי קל יותר לזהותה במבנה האובססיבי ובמלנכוליה. מה שהופך את הסופר אגו לאכזרי במיוחד הוא העיקרון לפיו ככל שמרצים אותו יותר – כלומר, פועלים בהתאם לצווים שלו – כך הוא דורש יותר, ותחושת האשמה והסבל שהוא מייצר גדלות. מאפיין מטריד נוסף הוא היעדר האבחנה של הסופר אגו בין מעשה למחשבה. מבחינתו, בגידה ומחשבה על בגידה הם היינו הך (היעדר אבחנה זה בין מעשים למחשבות בא לידי ביטוי ב-OCD).

עבור לאקאן, הסופר אגו אינו איסור אלא ציווי, ציווי להתענג. באותה מידה בה הסופר אגו יכול לפקוד על הסובייקט להתנזר, הוא יכול לפקוד עליו להתהולל, להשתחרר מכל הכבלים ולהיות חופשי, לחיות את החיים בלי לדפוק חשבון וכו'… לכל סובייקט ישנם ציוויים ייחודיים לו. כמו כן, לא כל אידיאל או כלל שמאמץ הסובייקט הוא ציווי רודפני של הסופר אגו. על האנליטיקאי לזהות את הציוויים הספציפיים הללו ולסמן אותם.

פרויד הסיק כי קיים חלק מיוחד בסופר אגו, אותו כינה "אגו אידיאל", המהווה אמת מידה אידיאלית אליה האני משווה את עצמו – השוואה שמובילה אף היא לסבל. במקרים של הערצה (למשל הערצה למנהיג) ובמקרים של אהבה, אנחנו שמים אדם אחר במקום של האגו אידיאל. כששמים אדם אחר במקום של הסופר אגו, רואים בו ישות ביקורתית ושיפוטית ותובעים ממנו הכרה ואישור. תביעה זו לעולם אינה מסופקת: תמיד חשים שזה לא מספיק.