פרויד הגדיר את הנרקיסיזם כהפנייה של ליבידו (אהבה) כלפי העצמי, בניגוד להפנייתו כלפי אובייקט. אהבת עצמי. עם זאת, גם אהבת אובקייט – אהבת האחר – מושתתתעל נרקיסיזם. פרויד אומר שאהבת ההורים לילדים היא למעשה החייאה של הנרקיסיזם שההורים נטשו זה מכבר. ההורים מאדירים את הילד, מרוממים אותו ואינם מסוגלים לראות את חסרונותיו. הם נותנים לו פטור מעמידה בתכתיבי החברה ולא מצפים ממנו לויתורים, ואת היחס הזה הם נותנים לילד במקום לעצמם. משאלת הלב שלהם היא שלילד יהיו חיים טובים יותר מאלה שהיו להם: שלא יצטרך לסבול מחסור כפי שסבלו הם, שלא ייאלץ לוותר על רצונות ושאיפות כמותם, או לסבול מחלות ומלחמות. האהבה ההורית הנוגעת כל-כך ללב, אומר פרויד, אינה אלא נרקיסיזים שנולד מחדש ומתבטא כאהבת-אובייקט.

האדם המאוהב, אומר פרויד, חווה הפחתה בערך העצמי שלו. בניגוד למצב הנרקיסיסטי בו מופנה הליבידו כלפי פנים, במצב של התאהבות הליבידו מופנה כלפי חוץ, אל עבר האובייקט המואדר, והעצמי נחווה כנחות. דבר זה מסביר את תחושת הנחיתות שחשים לעתים קרובות מול האדם שאנחנו רוצים. תיקון של מצב העניינים הזה מושג רק בעזרת אהבה המופנית בחזרה אלינו.

עבור לאקאן, הנרקיסיזם הוא משיכה אל הדימוי המשתקף במראה, והוא עומד בבסיס המימד הדמיוני ביחסים בין האני לזולת. היחסים הדמיוניים בין האני לזולת הנם אירוטיים ותוקפניים כאחד, שילוב אשר עשוי להוביל לאלימות.