פסיכולוגית קלינית ומדריכה

הדחקה

 

ההדחקה היא הגנה מפני מחשבה בלתי נסבלת; מחשבה שלא מסתדרת לנו עם מה שאנחנו חושבים על עצמנו, או עם מה שהיינו רוצים לחשוב על עצמינו (עם האידיאלים שלנו, למשל). כשפרויד גילה את ההדחקה, הוא זיהה כי המודחק קשור תמיד למיניות. לאקאן הדגיש כי אנחנו לא מדחיקם אירועים, אלא את המחשבות שלנו הקשורות לאירועים הללו. ההדחקה הנה הסיבה לחלק מה”חורים” בהבנה שלנו את מה שקורה לנו. אנחנו מרגישים מועקה, חרדה, אבל לא תמיד יודעים למה. 

המודחק אינו נשאר שקט. הוא מנסה לפרוץ החוצה אל המודע בכל דרך אפשרית, אבל נתקל בחומות הצנזורה. מה שמצליח לחמוק החוצה אל המודע יהיה כמובן לא ברור, מעורפל ומצועף, אחרת לא יעבור את הצנזורה. כך, המודחק חוזר למודע כצופן, כמסר מקודד, בדמות חלומות, מעשי כשל, פליטות פה וסימפטומים. אם מצליחים לפענח את המסר המקודד (למשל את החלום, מעשה הכשל או הסימפטום), מגלים משהו על מה שהודחק. 

שני סוגי הנוירוזות העיקריים שפרויד תיאר, היסטריה ואובססיה, מתהווים כהגנה מפני מחשבה בלתי נסבלת, כלומר, הם למעשה צורות של הדחקה. ואולם, אופני ההדחקה שלהם שונים: בהיסטריה, החרדה שמעוררת המחשבה הבלתי נסבלת מודחקת, וחוזרת כסימפטום גופני שכולל בתוכו את המסר שהודחק (למשל, כאבים באיזור בגוף שמקושר אליו אירוע מיני). באובססיה, החרדה מוסטת מהמחשבה המחרידה למחשבה בלתי מזיקה, ולכן הסימפטום האובססיבי נראה לעתים קרובות מגוחך או אבסורדי (כמו למשל חשש שבני הבית ייפצעו מחפצים חדים).

 

נכתב על ידי עפרה שלו