פרויד הסיק את קיומו של דחף המוות בשלב מתקדם יחסית של כתיבתו התאורטית, והמשיג אותו לראשונה במאמר משנת 1923 בשם "מעבר לעיקרון ההנאה". עד לשלב זה, הניח פרויד כי האדם יעשה רק את מה שמסב לו הנאה (עיקרון ההנאה), כל עוד אינו נתקל באיסורים הקשורים להיותו חלק מהחברה והתרבות (כגון מוסר). בתקופה זו של הגותו, חשב פרויד שהסבל האנושי נובע בעיקר ממצבים של התנגשות בין דחפים ורצונות אישיים לבין איסורים חברתיים. ואולם, בשלב מסיים של עבודתו ומחקרו הבין פרויד שהמצב האנושי מסובך יותר, והרבה פחות נוח לעיכול: הוא גילה כי לא רק איסורים חיצוניים עומדים בדרכו של עיקרון ההנאה, אלא שלא פעם האדם פועל דווקא מתוך רצון להרוס. בני האדם הנם בלתי-מסתגלים מטבעם. זהו רעיון שמעורר אי-נחת, ובשל כך התקשרו ממשיכיו של פרויד לאמץ אותו (מלבד מלאני קליין). שנים לאחר מכן היה זה לאקאן שהמשיך ופיתח את החשיבה הזאת. עבור לאקאן, ממשיכי פרויד מזרם פסיכולוגיית האגו  – זרם השם דגש על מודעות והסתגלות – בוגדים בטבעה החתרני של הפסיכואנליזה, והופכים אותה ללא יותר מאשר מכשיר לשליטה חברתית וקונפורמיזם.