הגישה הפסיכואנליטית לאבחנה שונה באופן מהותי מזו הרפואית, המיוצגת ב-DSM, ICD ואינדקסים אחרים. צורת האבחנה של אינדקסים של אבחון היא פנומנולוגית – מתבססת על סדרה של מאפיינים או סימפטומים ניתנים לצפייה או כאלה שניתן לדווח עליהם. למשל, אבחנה של אנורקסיה יקבל כל מי שעונה על הקריטריונים הבאים: 1. משקל נמוך, 2. פחד מעלייה במשקל 3. עיוות בדימוי הגוף. עבור הפסיכואנליזה, אנורקסיה אינה אבחנה כלל, אלא סימפטום, משום שבפני עצמה, היא אינה אומרת דבר על המבנה הנפשי של הסובייקט. סימפטום של אנורקסיה יכול להופיע אצל אנשים שונים מאוד זה מזה ומסיבות שונות מאוד זו מזו. אנחנו כקלינאים חייבים לשמוע את האדם מדבר על הסימפטום שלו או על דרכי הסבל שלו על מנת להבין משהו על המבנה הנפשי שלו. למשל, אנורקסיה יכולה להיות אסטרטגיה נפשית למניעת סיפוק (במבנה נפשי היסטרי, הנטייה היא להשאיר את התשוקה בלתי מסופקת). להבדיל, אנורקסיה יכולה להיות אופן של הענשה עצמית, או תגובה נפשית עוצמתית להתבגרות המינית. החפיפה בין סימפטומים לבין אבחנות מייצרת מצב בו מספר האבחנות ב-DSM גדל מפעם לפעם. אם נישאר בתחום הפרעות האכילה, נוכל למצוא ב-DSM אבחנה בשם: סינדרום אכילה לילית, המתאפיין – לא קשה לנחש – באכילה מוגברת במהלך שעות הלילה. לעומת זאת, מספר האבחנות הפסיכואנליטיות נשאר פחות או יותר קבוע. שלושת המבנים הנפשיים עליהם לאקאן דיבר בעקבות פרויד– פסיכוזה, פרברסיה ונוירוזה (המתחלקת לאובססיה והיסטריה), אינם צורות של פתולוגיה, אלא אופנים שונים בהם הסובייקט משתמש בשפה, אופנים שונים של השתוקקות, אופנים שונים של יחסים עם האחר. סימפטום של אנורקסיה, או כל סימפטום אחר, יכול להופיע בכל אחד מהמבנים הנפשיים הללו, ולעולם אינו מספיק על מנת לקבוע אבחנה.