עפרה שלו

פסיכולוגית קלינית ומדריכה 

בשפה העממית, המונח פנטזיה מתאר למעשה את מה שמכונה בפסיכואנליזה חלום בהקיץ, או משאלה. חלום בהקיץ הוא מעין תסריט שאנו משתמשים בו למטרות הנאה, הבנוי על מימוש משאלות מודעות שלנו לדוגמה, משאלות הקשורות בגבורה, בניצחון, בפרסום, בכיבוש לבבות, וכיו"ב. המשאלות הללו אינן בהכרח הרואיות, אבל מאידך, הן אינן מסבות לנו בושה גדולה, ועל פי רוב לא מעוררות בנו אשמה, כך שאין סיבה שיהיו מודחקות. הפנטזיה, לעומת זאת, היא תסריט הממחיז התגשמות של משאלה לא מודעת: משאלה שמעוררת אי נחת ולעתים אף בלתי נסבלת, ולכן היא אינה מודעת או מודעת באופן חלקי. המשאלה הנה בלתי נסבלת משום שהיא מעוררת בושה איומה, ו/או אשמה. על פי רוב היא עומדת בסתירה לאידיאלים המודעים שלנו, ולמה שהיינו רוצים לחשוב על עצמינו. דוגמה למצב כזה של סתירה בין אידיאלים מודעים לבין משאלה לא מודעת היא מנכ"ל של חברה גדולה שאומר להרבה אנשים מה לעשות ורואה בעצמו אדם חזק, אבל מגורה מינית ממחשבות על מצבים שבהם הוא נשלט או מושפל. בעוד שאותו עשוי לשחק במימוש פנטזיות סאדו-מזוכיסטיות בראשו, אפשר לשער כי מפגש אמיתי עם ניסיון של מישהו לשלוט בו יהיה בלתי נסבל עבורו והוא ימנע ממנו בכל מחיר. לאקאן מתייחס גם למימד ההגנתי של הפנטזיה: הפנטזיה הפילטר באמצעותו אנו מפרשים התנהגות של אחרים, או – ליתר דוק – מה האחר רוצה מאיתנו. ממשפטים כמו: "
תרחיש דמיוני בו קיימת הגשמת משאלה (מודעת או לא). התסריט ממנו מופקת ההתענגות. הסובייקט משתמש בה כדי להתענג. למשל, נוטה להרגיש הקטנה, השפלה, מרגיש דמויות סמכות כמו הבוס רוצות להקטין אותו, או הנשים שבהן מתאהב לא שמת עליו ורואות בו נודניק. לאקאן מתייחס לפנטזמה גם כהגנה מפני סירוס, כלומר, מפני החסר באחר. במובן זה, הפנטזמה היא התשובה לשאלה האניגמטית מה האחר רוצה ממני. בטיפול הפסיכואנלטי מזהים ביטויים של פנטזמה. הדיבור והזיהוי מחלישים את העוצמה שלה